בצעד חריג ולאור נסיבות חריגות שיפורטו להלן אישר בית המשפט המחוזי בלוד קביעות בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון לגבי קיומו של הסכם מכר בהעדר מסמך בכתב.
הורים לשמונה ילדים התגוררו בדירת "עמידר" במרכז הארץ, ובשלב כלשהו ההורים רכשו את הדירה תמורת כ-52 אלף שקל.
אב המשפחה נפטר ביוני 2002, ובדצמבר 2009, כשנה לאחר שהאם נפטרה, התגלע סכסוך בין האחים לגבי הזכויות בדירה. לטענת אחד האחים, יש לרשום את הדירה על שמו בלבד על אף שמעולם לא הוסכם כך בכתב וזאת מאחר הוא שילם את מלוא ההוצאות על הדירה, כולל המשכנתא כאשר יתר האחים מעולם לא התנגדו לכך במהלך מרבית השנים.
לפיכך, הזכאות בבעלות בדירה הינה לו בלבד.
התובע סיפר שב-2001 הוריו הציעו לו לשלם על הדירה, וכשיתאפשר, הזכויות יעברו לבעלותו. הוא הסביר שההצעה התבססה על הדין שחל באותה התקופה, לפיו העברת הזכויות בקניית דירה מעמידר תוכל להתבצע רק חמש שנים ממועד הרכישה. אחרת, ההורים היו מפסידים את המענק שניתן, והיו נאלצים לשלם מחיר מלא.
על אף שביצע את התשלומים על הדירה לרבות המשכנתא, יום אחד שניים מאחיו התעוררו ואמרו לו שהם יתחלקו אותו בהוצאות ששילם ובתמורה הדירה תחולק בשווה בין האחים. אולם חרף הבטחותיהם, הם לא החזירו את ההוצאות, לכן יש להכיר בדירה כבשלו.
מעבר לכך טען התובע כי אחיו גזלו מעיזבון אמו המנוחה כ-270 אלף שקל, אותם עליהם להשיב.
האחים טענו שאין כל ראיה בכתב לכך שההורים התכוונו להעביר את הדירה לבעלותו, ויש לחלק את הזכויות בדירה בין כל האחים. עוד הם טענו שהכספים מעיזבון אמם בהם השתמשו נועדו לשלם על צרכיה.
בית המשפט למשפחה קבע כי הזכויות בדירה שייכות לתובע, הגם שאין הסכם בכתב, ופסק כי על האחים להשיב 128,900 שקל לקופת העיזבון של האם, שמשיכתם לא הוסברה.
במרץ 2015 ערערו האחים לבית המשפט המחוזי בלוד.
לטענתם, ביהמ"ש שגה כשקבע שהוכח שהזכויות בדירה נמסרו למשיב לפי הסכם עם הוריהם המנוחים, מבלי שהובאה כל ראיה בכתב לעסקת המכר או להתחייבות לביצוע העסקה. לדבריהם הוא גם שגה בחישוב הכספים שעליהם להשיב לעיזבון, וחייב אותם בכפל.
המשיב לעומתם צידד בקביעות ביהמ"ש, לפיהן הוכיח כי היה בינו לבין הוריו הסכם בעל פה לרכישת הדירה.
השופטים מיכל נד"ב (אב"ד), מיכל ברנט וצבי ויצמן דחו את מרבית הערעור של האחים.
הם הסבירו כי ביהמ"ש צדק כשקיבל את טענת המשיב שלא ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה על שמו לאלתר, בשל חוק הדיור הציבורי. לפיכך, ברור מדוע המשכנתא לרכישת הדירה נרשמה על שם הוריו המנוחים, והמשיב רק ערב לה.
כן הוכח, כי המשיב הוא זה ששילם את חובות השכירות, מס הרכישה והתשלומים החודשיים עד לחתימה על החוזה, ואף שילם את החזר המשכנתא מחשבונו. העובדה שכל התשלומים הללו ירדו מחשבונו, מאששות את טענתו כי הוא זה שהתחייב בפני הוריו לשלם את הסכום הנדרש לרכישת הדירה.
יותר מכך, הוסיפו השופטים, גם אחיו הנוספים, שלא תבעו, אישרו שהתקיים הסכם בינו לבין הוריהם, שבעקבותיו הוא הסכים שהדירה תחולק בשווה בין האחים כל עוד הם יחזירו לו את ההוצאות ששילם.
עם זאת קיבלו את הטענה בדבר שגיאת החישוב של הסכומים שהמערערים צריכים להשיב לקופת העיזבון, והפחית אותם ל-60,500 שקל.
שאר קביעות בית המשפט למשפחה נשארו על כנן, כאמור.
לא נפסקו הוצאות.